“בתי בת 5.5, מפותחת בהתאם לגילה, מבריקה מבחינה מילולית, מעט ילדותית אך בעלת כישרון משחק, חברותית, בד”כ בעלת ביטחון עצמי, נחשבת ילדה מנהיגה ומוזמנת לחברים וחברים באים אליה. בשנה הבאה היא עולה לכיתה א. לאחרונה הגננת שמה לב כי בתי לא מאמינה ביכולות הציור שלה ונמנעת מלצייר. אתמול היא ביקשה ממנה לצייר את המשפחה שלה במסגרת סדנה בגן ואז לטענתה היא נכנסה למצוקה, התחילה לצייר, הפכה את הדף, נבלמה עי הערות של ילדים בקבוצה, הגיבה בבכי ובסופו של דבר פנתה לילדה בעלת כישרון ציור בכדי שתצייר לה את המשפחה והיא “רק קישטה וצבעה”. בבית שמתי לב שתלויים בחדר שלה רק ציורים שאחרים תרמו את הכישרון והיא צבעה וקישטה. אחה”צ היא דווקא כן מציירת בעצמה לרוב מפני שאין לה ברירה. היא לא מרוצה מהציורים וזורקת את רובם לפח. בשאר תחומי החיים היא שואפת למושלמות ושלמות (תכונה שעוברת בתורשה – לצערי) אך לא מראה סימני מצוקה כמו בתחום הציור. מה דעתך? איך מנחים אותה לקבל את יצירותיה באהבה והעיקר – איך מלמדים אותה לקבל את עצמה ואת העובדה שלא רק מושלם הוא טוב? הגננת מציגה את העניין כאילו היא לא מעריכה את עצמה ולא מאמינה ביכולות שלה, אני כאם דווקא חושבת שמדובר בעודף פרפקציוניזם”.
בדיוק כמו שחוסר ביטחון אינו עובר ב”ירושה” ובתורשה, כך גם שלמות ומושלמות אינה מועברת בגנים. הכל למעשה, הוא תוצאה של התנהלות ותגובות של ההורים למצבים בהם הילד אינו משתף פעולה או מסרב “לעמוד בציפיות”.
ישנם סיבות רבות להתנגדות שלה לצייר. החל מלחץ חברתי או סביבתי וכלה בדרך שבה מגיבים לה או מתקנים אותה. אם לאורך זמן, חווית הציור עבורה היא חוויה שמורגשת כביקורתית, שמתקנים אותה כל הזמן, שמעירים לה שהיא אינה עושה נכון, לא רק שהציור הוא מטלה קשה עבורה אלא ממש הופכת לבלתי אפשרית. סיוט של ממש.
האם בעבר מישהו העיר לה או תיקן אותה כשהיא צירה? רצוי לבדוק זאת גם עם הגננת.
מה עושים?
בשלב הראשון מומלץ להרפות לחלוטין ולא להכריח אותה לצייר ובמקביל חשוב שאף אחד אחר לא יצייר במקומה אחרת המסר שהיא מקבלת הוא “שאם אני לא עושה יעשו זאת בשבילי. עדיף שלא יהיה לה ציור של כל המשפחה מאשר שהיא “רק תקשט ותצבע”.
בהמשך חשוב לעבוד על עידוד ופיתוח הדימוי עצמי והביטחון שלה. ייעוץ והכוונה הורית נותנים את הכלים המתאימים לעשות זאת בדרך הטובה והאפקטיבית ביותר.
