“הילד בן 17 בכיתה י”ב. בגדול לא יכולתי לאחל לעצמי ילד טוב יותר, קצת מבריז מבית ספר וחזר הביתה שיכור פעם או פעמיים, אבל מאוד מקובל, אהוב, עוזר בבית, מחזיק ציונים טובים, פעיל, בקיצור – ילד זהב עם קצת שטויות התבגרות סטנדרטיות. הוא עבד קשה כל החופש הגדול, “קרע את התחת” 12-14 שעות ביום, חמישה-שישה ימים בשבוע, בסוף כשהיו צריכים לשלם לו התחילו התירוצים. בהתחלה זה היה “הצ’ק יצא ב-15 לספטמבר, תבוא לקחת” ואז זה היה “אופס שכחנו לשמור לך במשרד, הצ’ק בדואר” ואחרי זה חגים, ובשבוע האחרון פשוט לא מחזירים שיחות שלו. אמרתי לו להשאיר הודעה לבוס שלו ובה הוא אומר שאם לא משלמים לו תוך שלושה ימים, הוא מבין שאין שום כוונה לשלם לו אי פעם ומתחיל לפעול בהתאם. הבוס חזר אליו תוך חצי שעה והתחיל לצעוק שמה בכלל הוא דורש כסף, פיטרו אותו כי הוא היה תמיד מאחר (שטויות במיץ, אני בעצמי נתתי לו טרמפ לעבודה לא פעם) ושיגיד תודה שלא תובעים אותו. בקיצור, חנטריש ישראלי טיפוסי. אני מתחיל לברר ומבין שהבוס הזה הוא בעצמו כולה ילדון בן 26…
עכשיו נכנסת הדילמה שלי מה לעשות. הסכום שחייבים לילד (קצת פחות מ-10,000 ש”ח) הוא סכום לא זניח וגם לא משמעותי בשבילי, הדילמה העיקרית שלי מה לעשות מכאן והלאה היא בעיקר איזה מין מסר אני מעביר לילד – הנה האופציות שחשבתי עליהן ואשמח לשמוע את דעתך:
1. לתת לילד את הכסף מהכיס שלי בינתיים, ולקחת על עצמי לעזור לו לתבוע את הבוס שלו (אני עצמאי, ולצערי בישראל כל עצמאי מנוסה הוא גם אוטומטית עורך דין לענייני תביעות קטנות ותביעות עבודה). היתרון זה שאני נותן לילד מסר שאבא שלו תומך בו, וגם מחזק אצלו את הרעיון שעבודה קשה משתלמת. החיסרון הוא שככה אני לא מכין אותו לחיים בעולם האמיתי.
2. לשבת עם הילד ולהסביר לו מה הוא עכשיו צריך לעשות, לייעץ לו בכל מה שקשור בתביעה, ולהזהיר אותו שהוא עלול להשקיע בזה הרבה זמן ולקבל בסוף פסק דין נגד חברה שתיעלם, ואז או לוותר או ללכת לתבוע שוב פעם את הבוס אישית, וגם אז אולי להיתקע עם פסק דין שלא שווה הרבה (במדינת ישראל, אם אתה לא רוצה לשלם פסק דין אזרחי, אתה לא ממש חייב), אבל בכל מקרה, לייעץ לו ולעזור לו, אבל לומר לו שהסיכון הכספי עליו וסיכויי הגבייה שלו לא משהו. היתרון של הגישה הזאת שהיא מדגימה הכי טוב כמה העולם לא הוגן, ולפעמים עדיף לבלוע את הגאווה ולהמשיך הלאה, החיסרון כמובן זה מפח הנפש העצום שזה יגרום לו.
3. יש לי ממילא מילואים חודש הבא, לבקש מהחבר’ה שלי עזרה בגביית החוב (אנחנו די מגובשים וילדון בן 26 קטן עלינו), היתרון של השיטה הזאת שהיא מביאה את הכסף הביתה במינימום זמן ומאמץ, והיא גם הכנה לחיים בעולם האמיתי, בייחוד במדינת ישראל, שבתכל’ס החזק מנצח (ללא אלימות, כמובן). החיסרון זה כמובן שאני לא רוצה עדיין “לקלקל” אותו ועדיין יש לי תקווה שדברים יכולים להיות אחרת…”
סיטואציה לא נעימה ולחלוטין לא פשוטה למתבגר שעבד קשה כ”כ ומגיע לו תמורה בעבור כך.
כמה נקודות התייחסות:
ראשית, איזה כיף לקרא כאלו קומפלימנטים על הילד. זה ממש לא מובן מאליו. היכולת ההורית לראות את הילד כ”ילד זהב עם שטויות התבגרות סטנדרטיות” ראויה להערכה שכן הורים רבים נוטים להתייחס ולדבר על (ואל) המתבגר בצורה ביקורתית קשה ובשיפוטיות בלתי נגמרת).
שנית, בנך עבד כל החופש. על כך ש”הבוס” צריך לשלם לו (עד השקל האחרון, כולל ריבית והצמדה וכל התנאים הנלווים לחוק העסקת בני נוער), אין ויכוח.
אולם, לפני הדילמות שלך כאב, מה בנך אומר על המצב?, מה הוא מרגיש (כועס, עצוב, אדיש, מיואש, מוותר)? האם הוא העלה רעיונות משלו לפתרון המצב?
הסכום אומנם אינו משמעותי (עבורך) אבל הוא מאוד משמעותי עבורו (הוא עבד ימים ושעות עבור הכסף הזה). המסר העיקרי הוא שלעבודה שלך יש שכר ומה שמגיע לך – תקבל !!
הדילמות שלך מוצדקות וכן גם הפתרונות. אולי כדאי לשלב בין כולם יחד? מכיוון שמדובר במתבגר, הלמידה הטובה ביותר עבורו היא ההתנסות ומכיוון שהוא אינו יכול לעשות הכל לבד חשוב ומומלץ לעשות זאת יחד. כאבא, קח את הנושא כפרויקט משותף שלך ושלו. דונו יחד בכל האפשרויות, שתף אותו בדילמות שלך (בדיוק כפי ששיתפת אותי) ובתוצאות ותן לבנך ללמוד ביחד איתך את מה שהחיים מלמדים אותנו מההתנסויות והקשיים היומיומיים. אין בית-ספר טוב מזה – בית הספר של החיים.
