“יש לי ילדה בכיתה ב. חכמה מאוד ותחמנית. היא פשוט נולדה עם הידע איך להשיג מה שהיא רוצה ומנצלת את זה. בשבועיים האחרונים תפסנו אותה גונבת: מימייה מחנות (היא ביקשה ולא הסכמנו לקנות לה) ומשקפי ראייה מילדה מבית הספר. לחברה הטובה שלה יש משקפיים וגם היא רוצה אולם מאחר והיא לא צריכה שמשקפיים היא פשוט גנבה אותם. כאשר שאלנו אותה, היא אמרה שהיא לא יודעת למה היא גונבת אולם לדעתי היא לא רואה דרך אחרת להשיג את הדברים ולכן לוקחת. אנחנו נלך איתה לחנות להחזיר את מה שגנבה וגם ניקח צעצוע שלה ואת דמי הכיס שלה ונתרום לעניים וזאת כדי להסביר וללמד אותה את התחושה של לאבד משהו שלך וגם להסביר שיש כאלה שאין להם ועדיין הם לא גונבים. מה עוד אפשר לעשות? אנחנו נואשים”.
תווית של “גנב” לא פותרת את הקושי אלא מעצימה אותו. מה עושים?
אני מבינה את האכזבה, הכעס, התסכול וחוסר האונים שלכם אל מול המעשה שעשתה בתכם אבל, לפני שאתם נוקטים בצעד כל-שהוא, כמה נקודות למחשבה:
אין ספק שהיא חכמה אולם יש לי ספקות לגבי המשפט: “תחמנית ונולדה עם הידע להשיג מה שהיא רוצה” . רוב הסיכויים שהילדה למדה להשיג כל מה שהיא רוצה וזה רק בגלל ההתנהגות והתגובות שלכם, ההורים. זה כמובן לא במודע ואנו כהורים לא עושים זאת בכוונה אולם שינוי בהתייחסות ההורית לגנבות תעזור לילד להתנהל אחרת ולהפסיק לגנוב.
כהמלצה כדאי להתחיל בזה שנגיד “לקחה בלי רשות” ולא “גנבה”.
כאמור, לא הייתי ממהרת לתייג אותה כגנבת. זה הכי פשוט לעשות, אבל הכי קשה לתקן. התחושה הזו יכולה להוביל אותה כל החיים וחבל. ילד שהוריו אומרים עליו ש”הוא גנב” לומד לאורך זמן שהוא כזה (“הרי ההורים מכירים אותי הכי טוב”).
הייתה סיבה למעשה, למרות שהמעשה אינו מוצדק ואסור שיתרחש. לקיחת דבר בלי רשות, מהווה נורה אדומה שיתכן והיא זקוקה למשהו או זועקת לעזרה ותשומת לב ואף אחד לא מבין (לא מחייב דבר חומרי).
הכי חשוב, לעצור לרגע ולברר איתה מדוע עשתה זאת והפעם בלי לכעוס. חשוב לשמוע ממנה פתרונות ודרכים לתקן וכמובן לעמוד על כך שהיא תחזיר את מה שלקחה ותתנצל.
מומלץ לתת הזדמנות נוספת, רגע לפני שהאמון בה נגמר. עבודה על הביטחון והדימוי העצמי יפתרו לחלוטין את בעיית הגנבות. ייעוץ והדרכה מקצועית יתנו את הכלים לעשות זאת בדרך הטובה ביותר.
