“בני בן שלוש וקצת, ילד שמח חברותי ומקסים. קשור למוצץ שלו בכל מאודו. ברצוננו לגמול אותו מהמוצץ. יש לציין כי בגן אינו נמצא עם מוצץ כלל, גם בעת שהולך לישון (אין בכלל מוצץ בתיק) בבית אני משתדלת כמה שפחות ומנסה להעסיק אותו בדברים אחרים. כאשר הוא עסוק, משחק, קורא ספר ומרוכז במשהו אחר אין לו כל צורך במוצץ, אך ברגע שאינו עוסק במשהו הוא תמיד מבקש את המוצץ. כמו כן ברגע שנסגרת דלת הגן מבקש מוצץ. כיצד ניתן לגמול אותו? האם פשוט לזרוק את המוצץ לפח וזהו (הוא ילד מאוד דיכוטומי) או לנסות את שיטת הפרסים מתנות וכו’? אני בעד לשים סוף סופי ולהתמודד עם קצת בכי וצעקות בימים הראשונים, אך אני חוששת שבשל הקשר שלו למוצץ אני אגרום לו לאיזשהו פגיעה רגשית? מה הדרך הנכונה? בתודה מראש”.
האם ניתן לגמול ממוצץ בלי נזקים או פגיעה רגשית?
השאלה מה עדיף, ילד רגוע עם מוצץ או ילד עצבני, כעוס, מתוסכל, בוכה וחרד בלי מוצץ?
לפעמים הרצון שלנו לגמול את הילדים נובע מצורך רגשי שלנו שייגמל, וזו בעיה כשמדובר בילדים. בתפיסה שלי, כמו שאי אפשר לגמול אף אדם מסגריות, אוכל, שוקולד וכדומה (לכל אחד מאיתנו יש דרך משלו להירגע) עד שהילד לא יחליט על “להיגמל מהמוצץ” בעצמו, כך לא מומלץ לגמול אותו מהמוצץ אלא אם הוא יחליט ויעשה זאת בכוחות עצמו. התפקיד ההורי שלנו הוא בעידוד, בהכוונה, בהסבר על הנזק שהמוצץ גורם, בהעצמת היכולות של הילד להיותו רוב שעות היום בלי המוצץ ובהרבה סבלנות וסובלנות.
בכל מצב של כפייה, כמו זריקת המוצץ לפח, יכולה להיגרם לילד פגיעה רגשית. באשר להתמודדות עם הבכי והצעקות, רוב ההורים שניסו שיטה זו נכנעו לבסוף לאחר כמה שעות של בכי ולו רק כדי להחזיר את השקט לבית – החזירו לילד את המוצץ.
מה הילד לומד מזה?
שהבכי שלו גורם “לדברים בבית לקרות” ומכאן שיש השפעה וכוח לילד ע”י הבכי.
תגובה זו יוצרת תלותיות גדולה יותר במוצץ ולא עוזרת בגמילה.
אגב, תהיו בטוחים שעד החתונה הילד לא יישאר עם מוצץ. 🙂
