היכן עובר הגבול בין סמכות הורית לבין לחץ וכפייה שעלולים לייצר התנגדות ואנטי אצל מתבגרים?
“אני אמא לילד בן 12 , אפשר לומר (בעדינות) “שמנמן”. אני מנסה להכניס אותו למשטר דיאטטי אך איני מצליחה. אני לא קונה לבית חטיפים ודברים מתוקים, אך הוא לא מסוגל לשמור על התזונה ובכל הזדמנות הוא מחפש אוכל גם שהוא טוען שאינו רעב אלא אוכל ” כי סתם בא לי”. מה עליי לעשות ואין עליי לפנות אליו? אני מדברת איתו בנועם אך הוא לא עושה דבר לשפר את המצב. זה מחמיר ואני מוצאת עצמי רבה איתו המון על הנושא והוא רק עושה לי דווקא”.
כשהורים מרגישים שהילדים “עושים להם דווקא” ואין הקשבה למסרים החינוכיים באשר לתזונה ואכילה בריאה, כנראה שצריך לשנות את ההתייחסות ההורית ולהתחיל ללמוד ולהגיב אחרת.
לא ניתן ל”הכניס אדם אחר למשטר” אלא אם הוא רוצה ובוחר בכך ! (במיוחד לא את הילדים ובני הזוג). בנך נמצא בגיל ההתבגרות, שלב בו מתרחשים הרבה מאוד שינויים גופניים, רגשיים, הורמונאליים, מצבי רוח משתנים וגם רעב גבוה מהרגיל. ככל שהמאבק סביב האוכל יהיה קשה יותר ומלחיץ כך למעשה תלך ותיווצר לאורך זמן הפרעת אכילה.
מאוד חשוב לא להפוך את נושא האוכל בבית, ואיתו בפרט, למאבק כוח ביניכם. ככל שתאבקי בו יותר כך הוא יאכל יותר. השליטה שלך כהורה צריכה להיות בדברים שאת מכניסה לבית ובכמות האוכל שאת מכינה. הרבה יותר קל ונכון לומר לילד ש”נגמר בבית השוקולד ורק בשבוע הבא כשנעשה קניות נקנה” מאשר לומר לו ש”יפסיק לאכול שוקולד כי הוא שמן”. מעבר לזה המסר ההורי צריך להיות על חשיבות הבריאות, המשקל התקין ותזונה נכונה וזאת ע”י קריאת כתבות מהעיתון, שיתוף בחוויות ודוגמאות ואפילו בדיקות תקופתיות אצל רופא. הרבה יותר אפקטיבי ויעיל שרופא אומר לילד שאסור לאכול שוקולד “כי זה מזיק” מאשר הורה שמרצה, מלחיץ, כופה, כועס ואפילו מעניש וכועס. לא?
אגב, לפעמים האוכל מהווה סוג של פיצוי או “דרך להתמודדות” עם לחץ, מתח וחוסר ביטחון. שווה בדיקה. ייעוץ והדרכה הורית מקצועיים נותנים להורים את כל הכלים להתמודדות נכונה ומניעה של בעיות אכילה בגיל ההתבגרות.
