הצטרפות של תינוק חדש למשפחה יוצרת, לא פעם, קשיי הסתגלות לאחים הגדולים יותר.
התנהלות ותגובות נכונות לקושי, עוזרות להתמודד עם הקושי ולא להקצין אותו.
ע. אם מודאגת מספרת: “יש לי שני ילדים בני 4 ו-2 . הבכור נגמל ממוצץ בגיל 3 בהצלחה ולא בקושי רב אבל גילה אותו שוב בגיל 4 בעקבות אחיו התינוק שהיה בערך בן שנה. הסבירו לי שהמוצץ עונה על צורך רגשי ושיש להניח לילד והוא לבד יעזוב את המוצץ. מאז עברה שנה!
ניסיתי לקנות קורקינט ובתמורה המוצץ – הקורקינט נשאר וגם המוצץ. נעלי ספורט חדשות – אותו דבר . רק דבר אחד אני מצליחה – המוצץ לא יוצא מהבית ולא משנה כמה דמעות יורדות!
אז מה לעשות? צורך רגשי יכול להמשך שנה? האם נכון לתת לילד את הזמן ושהוא יחליט מתי לזרוק את המוצץ? לא נראה לי שזה יקרה בחיים. הוא אפילו לא מתבייש להיראות עם מוצץ מחוץ לבית או כשבאים אורחים אלינו הביתה. האם אפשר לגמול אחד כשהשני נשאר עם מוצץ? זה מאוד מייסר את הגדול שהוא בלי והקטן עם. כפי שניתן להבין אני מרגישה אבודה בעניין המוצץ . הדיבור שלו תינוקי והשיניים כבר התעקמו אני לא יכולה לסבול את זה יותר”.
לא קל, אבל מה שבטוח הוא ששינוי בהתייחסות ובתגובות של ההורים לעניין, יוכלו לעזור לילד להבין וללמוד שהוא מסוגל להיות בלי מוצץ ושאין לו צורך בו כלל. ככל שההורים לוחצים יותר, כך הילד נקשר יותר ומסרב בכל תוקף להיגמל.
הבעיה הרגשית היחידה שיש לילד היא שההורים כל הזמן משווים אותו לאחיו הקטן ומנסים להראות לו שהוא “גדול ויכול בלי מוצץ”. בתמורה הוא מעדיף “להישאר קטן” ולהמשיך לטבוע את יגונו ולהירגע בעזרת המוצץ.
עוד נקודה חשובה בהתנהלות היא קניית מתנות. כאשר מתחילים לפתות את הילד במתנות תמורת “גמילה” (או כל דבר אחר), זה מהר מאוד מוכיח את ההפך ורק מלמד את הילד “להיגמל בשביל המתנה”, אולם זה חולף במיידית, כלומר עד הערב כשלילד לא חשובה המתנה אלא המוצץ להירגע.
זה בהחלט מלחיץ ולא נעים אבל כפי הנראה, הילד קולט את ה”חגיגה” סביב המוצץ וזה מה שנותן לו את הכוח להמשיך ולהיקשר למוצץ. אין דרך קלה, אבל התעלמות מוחלטת (!!!) ועידוד במקומות שהילד בלי מוצץ יעזרו לו לקבל החלטה מהירה יותר ולעזוב את המוצץ כי הוא החליט ולא כי כפו עליו. במקביל טיפול ומעקב אצל רופא שיניים יכולים להרגיע את ההורים ש “הכל בסדר” ואין ממה להילחץ.
