הורים רבים מוצאים עצמם המומים לנוכח “מכת הגנבות” שמתפרצת אצל הילד. הפחד שמע הילד יהפוך לגנב בעתיד גורמת לא פעם, להתנהלות הורית שגויה שמתחילה מחוסר אמון ועד לענישה חסרת פרופורציות שרק מקצינה את הבעיה ולא פותרת אותה לחלוטין.
למה הילד גונב?
ישנם סיבות רבות לצורך של ילדים לגנוב. בדיוק כמו הצורך של ילדים לשקר או להשתולל או לא להקשיב ולעשות דווקא, ילדים מוצאים ומגלים כי “לגנוב” הוא חלק מרצון לקבל התייחסות ותשומת לב, גם אם היא שלילית. היכולת שלהם “לגנוב” מול היכולת שלנו לכעוס רק גורמת להם להבין שהם לא יכולים להתנהג אחרת.
דוגמא טובה לכך היא ההתנהלות הורית שגויה שמובילה להתנהגות הפוכה אצל הילד – הורה שעסוק על בסיס קבוע לומר לילד שהוא ביישן ודורש ממנו “להפסיק להתבייש”, יוצר אצל הילד הבנה ולמידה ל”תכונת הביישנות” שלו. הורה שכל היום מבקש מהילד “להפסיק לשקר” ודואג בכל רגע לבדוק את אמיתות דבריו של הילד, כמו גם עסוק בלקבע את “תכונת השקרנות” רק מעצימה אצל הילד את התחושה שהוא שקרן. כנ”ל לגבי “ילד גנב”. ככל שנתעסק ביכולת של הילד לגנוב כך נעצים את התכונה הזו ולימים זה עלול להפוך לחלק מאופיו של הילד.
כאמור, אין “ילד שקרן” – יש ילד שמפחד ולכן מעדיף לשקר.
אין “ילד ביישן” – יש ילד שלומד שמדברים עבורו.
אין “ילד עקשן” – יש ילד שלומד להתעקש כי מתעקשים איתו.
אין “ילד גנב” – יש ילד שבוחר לגנוב מתוך תסכול, כעס, תשומת לב ואפילו מאבק כוח. וכדומה..
כיצד מגיבים כאשר מגלים שהילד גונב?
ראשית, חשוב לא לכעוס אלא להבין למה. מומלץ לנהל דיאלוג המבוסס על אמון ורצון לתקן מאשר דיאלוג שכולו ביקורת, טענות וענישה.
שנית, לא להעניש אלא להסביר את המשמעות לגניבה. כדאי ומומלץ ללמוד כלים נכונים לשיפור הדימוי והביטחון העצמי של הילד ע”מ שמקרה כזה לא יחזור ולדעת לעודד את היכולות שיש לילד ולא להעצים את החולשות.
זכרו, כאשר שמים תווית לילד שהוא “גנב” קשה מאוד להוציא זאת ממנו, וזו תבנית שעלולה להיות מושרשת אצל הילד לכל החיים. מנקודת מבטו של הילד: “אם אבא ואמא אומרים עליי שאני גנב – אני גנב”. עצוב.
