הורים שואלים – היועצת רחל לוי עונה.
בני בן 4 עקשן מאוד. ברגע שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה אז הוא מתפרץ וזה מתבטא בהרמת ידיים קשה.יש לציין שההתפרצות אינן כלפיי. הוא מתפרץ בגן, אצל חברים ובני משפחה ובמיוחד אצל סבא וסבתא. אני מסבירה לו ומדברת איתו המון על נושא האלימות ואפילו משתמשת בעונשים אך ללא הואיל. הגננת טוענת שהוא שובב, יודע להתעקש על דברים שהוא רוצה והרמת היד היא בגדר הנורמאלי ולא משהו חריג. לי המצב הזה מאוד מציק ובכל פעם שאני שולחת אותו לחבר אני פוחדת שהוא ירביץ שוב. שבאופן כללי הוא ילד ממושמע ומקשיב בעיקר לי. איך מתמודדים?
רחל לוי עונה על התמודדות עם התקפי זעם.
בניגוד אלינו המבוגרים, ילדים אינם יודעים לבטא כעס ותסכול במילים אלא בהתנהגות. בכל פעם שהוא אינו מקבל את מה שהוא רוצה והוא מגיב בהתפרצויות והרמת ידיים זו דרכו לומר שהוא אינו מרוצה וקשה לו. מאוד חשוב מצד אחד לא לאפשר אלימות אבל מנגד לא לכעוס (!). לומר בצורה אסרטיבית שאת מבינה מאוד שהוא כועס כי לא קיבל ואפילו מותר לבכות כשכועסים אבל כשאסור אסור. .אמפטיה לרגש מפחיתה את הכעס ועוזרת לילד להירגע מהר יותר.
בניגוד למה שקורה בבית, בגן או אצל חברים אין לנו יכולת שליטה על הנעשה ולכן לא מומלץ לכעוס על דברים שנעשו בגן, זוהי תפקידה של הגננת וכפי הנראה היא מזהה היטב שהתנהגות הילד אינה חריגה אלא נורמאלית לגילו. זוהי גדולתה של הגננת להציב גבולות בגן ולאפשר התנהגויות עד גבול מסוים. חשוב בבית לתת חיזוקים חיובים להתנהגויות טובות ופחות להתייחס לשלילי.
בחינוך ילדים מומלץ פחות לדבר ויותר לעשות. כשהוא הולך לחברים להסביר לו מראש (ורק פעם אחת) שבמידה ולא יהיה נעים שם חוזרים הביתה. המטרה היא ליישם את מה שהוסכם מראש וכך למנוע או למזער את התקפי הזעם. ילדים לומדים להתנהג דרך מעשים ולא דרך הסברים חוזרים ונשנים.
אגב, הילד לא עקשן. הוא למד להתעקש והשאלה היא ממי? מי נוהג להתעקש איתו בבית?