הורים שואלים – היועצת רחל לוי עונה.
בני, כבן שנתיים, נכנס לאחרונה להתקפי בכי שהוא פשוט אינו שולט על עצמו. הוא בוכה בצרחות איומות ונכנס לאמוק של בכי שהוא לא מקשיב לאף אחד. אי אפשר להרגיע אותו וזה אורך לפחות 20-25 דקות. חשוב לי לציין שאני לא אמא שמתרגשת מבכי של ילד ואני כועסת שצריך ואח”כ גם מסבירה למה. אני משתדלת ליצור עם הילד סביבה טובה, נעימה וכיפית. הפחד שלי הוא שבעקבות ההתקפים האלה הילד יהיה היפר אקטיבי או שתהייה לו הפרעה התנהגותית כול שהיא. לאחרונה הילד מקבל את ההתקפים האלה פעם ביומיים שלושה. זה קורה בעיקר כשאנחנו מסרבים למשהו אבל גם שהוא בוכה הוא עצמו נכנס לאמוק ולא מצליח להשתלט על עצמו ומתפרע תוך כדי. אני מנסה להרגיע אותו אך ללא הועיל. הוא לא שומע אותי. אני מאוד חרדה. האם הילד צריך אבחון כלשהו? האם יש דרך לעבוד איתו בשיטה מסוימת? ניסנו להתעלם וגם לגשת אליו תוך כדי הבכי אך זה לא עובד, אני יותר מפחדת עליו ודואגת לו. בגן הוא ילד מקסים, שר ורוקד.
רחל לוי עונה – כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בגיל שנתיים?
קושי שהחל לאחרונה ולא היה קיים תמיד (מלידה, למשל) מלמד כי קיימת מצוקה או חוסר הבנה של הילד אל מול ההתנהלות שלכם, שכן הילד למד (מהר מאוד) שהבכי והתקפי הזעם שהוא “מקבל” גוררים ויוצרים הרבה מאוד תשומת לב והתייחסות ולכן לא רק שהמצב אינו חולף אלא מתגבר. בניגוד אלינו המבוגרים, ילדים מביעים קושי בבכי וצרחות, במיוחד אם אנו לא מגיבים להם בצורה נכונה (נלחצים, למשל). הדאגה של ההורים יוצרת פחד גדול (“שהילד יצא היפר אקטיבי” ) ומכאן מתחילה בעיה של הצבת גבולות ויציאה מפרופורציה, בכול פעם שאומרים לילד “לא”. ההתייחסות של ההורים לבכי, היא הגורם המכריע ביכולת של הילד להמשיך לבכות או להירגע ! התעלמות אינה נכונה וגם התייחסות מרובה (כמו הסברים רבים או כעס) רק מעצימים את התסכול ויוצרים, כאמור, תשומת לב מיותרת.
בגילאים הללו ילדים אינם זקוקים לטיפול ! הם רק ילדים. לרוב, שינוי בהתייחסות שלנו ישנה את התגובה האוטומטית שלהם לבכי. מומלץ להגיב בעקביות ולאורך זמן בכדי שהילד יפנים שגם אם אומרים “לא” באמת מתכוונים לכך ולא נבהלים או נלחצים מהבכי.
אגב, אם בגן הכול בסדר והילד “מקסים, שר ורוקד” סביר להניח שהכול בסדר אצלו ורק בבית ההורים צריכים ללמוד להגיב ולהתייחס אחרת להתקפיי הזעם.
