לא תמיד ניתנת התייחסות הולמת למשבר שיש לילדים עם הוריהם המבוגרים. ה”ילדים” אינם ילדים עוד ולמרות זאת ניכר כאב גדול ואפילו סבל רב בהתייחסות של ההורים כלפיהם.
ל. מספרת בכאב: “אמי אלמנה מגיל צעיר. היא לא נישאה שוב וגידלה אותי- בת יחידתה. בגיל 18 עזבתי את הבית והתחתנתי עם החבר הראשון שלי. היום אני בת 36 ויש לי 3 ילדים. קשה לי עם אמא שלי וההתנהגות שלה כלפיי. אני אוהבת אותה והיא האדם הקרוב ביותר לליבי, אבל היא נורא ביקורתית וקשה. בביקורים שלה היא מתנהגת כמו מפקדת, נותנת לי פקודות בלי סוף ואני מרגישה כמו אורחת בבית שלי. אני פוחדת לזוז, לנשום או לעשות משהו לא לרוחה. היא מעליבה אותי רבות ומתפרצת עליי גם בנוכחות בעלי (אני אומנם מבינה שזה מצטבר לה ואין לה על מי להוציא, אבל זה לא עושה את זה לפחות כואב). היא כל היום מזכירה לי שאני צריכה להוקיר לה תודה על זה שהיא גידלה אותי לבד וכמה שהיא עשתה בשבילי. לא פעם היא אומרת שהיא מקווה שלאחר מותה אני ארגיש אשמה על היחס שלי כלפיה (בגלל שאני לא מזמינה אותה לעתים קרובות יותר). הייתי רוצה שנהיה קרובות אבל קשה לי. היא רק דורשת כבוד אבל אינה מכבדת אותי. באחד החגים היא השפילה אותי מול כולם (35 איש) וטענה שאני לא אוהבת אותה. למה לעשות זאת לפני כולם? למה להעמיד אותי למשפט פומבי? אומנם יצאתי החוצה כדי לא להיגרר למריבה אבל בדרך הביתה כשאלתי אותה למה עשתה זאת, היא התעצבנה ולא הבינה על מה אני כועסת. אי אפשר לדבר עימה, היא תמיד צודקת ולא מוכנה להקשיב אף פעם. בכול פעם מחדש נהרס לי מצב הרוח ואני מרגישה “ילדה” רעה וכפוית טובה. האם יש דרך לפתרון המצב?”
התיאור של ס. אופייני ל”ילדים” יחידים או בכורים. תחושות של אחריות, תלותיות, הקרבה עצמית ורצון לתת “כי חייבים” יוצרים, לא פעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, עצב, עייפות נפשית, מועקה ואפילו הרגשה של קורבן.
לפעמים, כשכל כך עסוקים ב”לרצות את ההורים”, בלהוכיח ובלהיות “בסדר” נוצר מצב הפוך – חוסר כבוד וזלזול. הקושי העיקרי של ה”ילדים” הוא הניסיון להכיל את ההורים, להבין אותם, לעזור ולנסות להודות על כל מה שעשו עבורנו מול הרצון לא לקבל ביקורת ופקודות אלא כבוד ויחס הוגן. במילים אחרות, משהו בהתנהגות שלנו (הילדים הגדולים) מאפשר ונותן לגיטימציה להורים לבקר, לכעוס, לרטון ולזלזל. זה אומנם לא בא ממקום רע (הכוונות של ההורים תמיד טובות) ובכול זאת הדרך יכולה להרוס.
חשוב להבין שלא ניתן לשנות אף אחד, במיוחד לא את ההורים שלנו. ניתן לשנות רק את עצמנו ואת ההתייחסות שלנו להתנהגות ההורים. שינוי קטן בהתנהלות, בהתנהגות ובתגובות יובילו לשינוי בצד השני (גם אם זה לא תמיד נחמד ונעים). הצבת גבולות כמו גם תיאום ציפיות, שיחות כנות, התעלמות מהטפל והתייחסות לעיקר, הקשבה, אמפטיה וגם עזרה מקצועית, יכולים לשפר מאוד את מצב היחסים.
