גיל ההתבגרות. כל מילה אחרת מיותרת. גיל לא פשוט שבו חלים אצל המתבגר שינויים נפשיים, רגשיים, פיזיים, הורמונאליים, חברתיים ושנויים קיצוניים במצבי הרוח הגורמים למתחים והתפרצויות שלא תמיד בשליטתם. זה לא תמיד נגדנו. ההתנהלות הזו, הקושי שלהם, הינו אתגר החיים עבורם והוא לחלוטין בעדם. חוסר האיזון בין הרצון לעשות “מה שאני רוצה” לבין רצון ההורים “להציב גבולות ומשמעת” יוצר לא מעט מתחים ומריבות עד כדי מאבקי כוח קשים המצריכים התערבות חיצונית.
ובכן, יחסים תקינים ובריאים אינם יכולים להתקיים כאשר מישהו מוותר. בחינוך ילדים וגם ביחסים זוגיים ויתור ניתפס כ”חוב שיש לפרוע בעתיד”. כלומר, “אני וויתרתי עכשיו – אתה חייב לי”. במשפחה חובה שיהיו זכויות וחובות ולכל אחד מבני הבית. מתוקף החובות צריך לסדר את החדר, להכין שיעורים ולבצע מטלות אולם כאשר ישנו ויתור אנו למעשה ממעיטים בחשיבות שיש לחובות ולהתנהלות של כל אחד מבני הבית. בנוסף לזה, חובות ומטלות אינן צריכות להקשר עם הטבות. אחרת המטלה נעשית לשם קבלת ההטבה ולא כי צריך לעשות.
הורים למתבגרים הולכים, לא פעם “על גחלים”. עושים הכול כדי שהילד לא יתעצבן, אולם בסוף תמיד פורצת שריפה. במצב שכזה המריבות והחיכוכים רק הולכים ומחריפים.
לרוב, ההתנגדות של המתבגר/ת לבקשות שלנו נובעת מהדרך בה אנו מבקשים. כאשר יש ביקורת, פקודות, לחץ, הערות חוזרות ונשנות וחוסר התחשבות ברצונותיו של המתבגר/ת מתחיל חוסר רצון, סירוב ומאבק עיקש. אגב, במאבק הזה המתבגרים תמיד “מנצחים”.
עונשים וסנקציות יוצרים בדיוק את ההפך, גורמים למתבגר/ת להעניש בחזרה. רצוי לעשות הסכמים משותפים כשהתוצאות ידועות מראש. רוצים לדעת איך? ייעוץ והדרכה מקצועית יתנו לכם את כול הכלים לעבור את גיל ההתבגרות בשלום וביחסים תקינים.
