קשה לומר זאת בקול רם אבל ההורים הם הגורם העיקרי לאלימות ילדים בבית הספר וזה מתחיל איי-שם בגיל שנתיים כשהילד עוד קטן ובגן.
טוב, זה לא ממש ההורים אלא הלגיטימציה ההורית לאלימות. ואני אסביר.
בגיל שנתיים לערך, המשפט המוכר (כמעט) לכל ילד בגן הוא: “מרביצים לך- תחזיר”.
המחשבה שילד אחר יכה את הילד שלנו, הפחד שהילד לא יהיה “חנון”, הרצון שאף אחד לא יתעסק עם הילד ושתמיד ידו תהיה “על העליונה” (תרתי משמע), זוהי ירית הפתיחה לאלימות הגוברת ותופסת תאוצה בבתי הספר, בקרב ילדים ומתבגרים.
“מרביצים לך – תחזיר” הוא מסר שמוטמע לאורך שנות הילדות בתוך הבית וההשפעה שלו מגיעה לשיא בגיל הבגרות שם האינטראקציה החברתית מבוססת, בין היתר, גם על מכות ואלימות. אצל מתבגרים פרופורציות האלימות וה”להחזיר” גדלות ויוצאות משליטה ומכאן הורים רבים אינם מבינים “איך הילד נהיה אלים כל-כך?”.
צריך להבין, כאשר אנו שולחים את הילד “להחזיר” זה לעולם לא יכול להיגמר בטוב:
1. הילד לא תמיד מסוגל “להחזיר מכות” כמו שההורים דורשים. ישנם ילדים שאין להם יכולת פיזית להחזיר או שהם מפחדים ולכן נוצרת אצלם הרגשת תסכול, ירידה בדימוי וביטחון עצמי וחרדה מפני שהם לא “עומדים בציפיות” ההורים.
2. כאשר הדרישה “להחזיר מכות” לא נעשית מבחירה של הילד אלא בגלל ש”אבא אמר” עלולה להיווצר תוקפנות ואגרסיביות קיצונית יותר.
3. כאשר הדרישה “להחזיר מכות” נעשית מבחירה של הילד אף פעם לא ניתן לדעת היכן האלימות הזו תסתיים. אלימות ומכות, לא פעם, גוררים התערבויות של חברים או אחים גדולים ואפילו התערבות של ההורים ומכאן המצב רק יוצא משליטה.
הורים רבים מוצאים עצמם בלב סערה אלימה שבה הם המומים שהילד הגיע לרמות אלימות קשות והם האחרונים לדעת. כאשר ישנם תלונות קשות על אלימות הילד בבית-הספר ההורים מתמודדים עם מצבים בהם נוצרה כבר פגיעה לימודית, חברתית, סטיגמה קשה וחוסר אמון עד כדי איבוד שליטה במצב.
מה עושים?
הרצון להיות “חבר של הילד” מול הצורך לחנך ולהציב גבולות יוצר קונפליקטים, חוסר יציבות ובהירות אצל הילדים.
מצד אחד, הסמכות ההורית מתערערת ואין עקביות וחדות במסרים ומנגד אצל הילדים, המושג “חבר” אינו מסתדר לעולם קבלת משמעת וביצוע מטלות והוראות של ההורים. למעשה, כשאין סמכות הורית וכאשר הגבולות בין הורה-ילד מטושטשים נוצרת אלימות.
שימו לב, דיאלוג הורה-מתבגר נוגע פעמים רבות ללימודים והישגים ופחות ל”שעות הפנאי” ולהתנהלות החברתית-יומית של הילד. המעורבות בהתנהלות החברתית (במקרה הטוב) נמצאת במקום השני אם בכלל. כשרוב התקשורת בבית מבוססת על הערות, פקודות וביקורת בני הנוער אינם משתפים במה שעובר עליהם וההורים אינם חלק מעולמם.
תקשורת טובה המבוססת על הקשבה, עידוד, הסכמים, גבולות ברורים, החלטות משותפות והסכמים לאורך זמן רמת האלימות והאגרסיביות פוחתת.
לסיכום: לעולם לא לומר לילד “מרביצים לך – תחזיר”. ההשלכות הקשות של המשפט הזה יוצרות אפקט אלים אפילו בגיל ההתבגרות.
