חשבתם פעם איפה מתחילים ה”בעיות האמתיות” בהורות? זה קורה ביום בו הילדים מתחילים ללימוד בבית הספר. מדהים לראות כיצד כל המשפחה משנה את “צורתה” והתנהלותה כאשר הילדים נכנסים לבית הספר. שיחות שהיו מתנהלות בנועם על “איך היה היום בגן?” ו”עם מי שיחקת בחצר?” הופכות לשאלות תחקיר ולמסכת של ציפיות ולחצים שלילדים לא תמיד יש את היכולת להתמודד מולם. למעשה, כל האינטראקציה והתקשורת בבית סובבת סביב הלימודים ומושגים כמו ציונים, ציפיות גבוהות, תחרותיות, השוואות, הישגים, כhשלון והצלחה תופסים מקום נכבד בשיחות עם הילדים ולפעמים גם על- חשבון היחסים.
צ. פנתה אליי וסיפרה: “בני בכיתה ד’, לא אוהב להכין שעורים. תמיד כששואלים אותו אם יש שיעורים הוא טוען שאין. גם כשהוא טורח להכין את השעורים הוא מכין רק חלק ופשוט מתעצל. המצב הזה מוציא אותי ואת בעלי מדעתנו. ניסינו הכול. לדבר איתו בצורה יפה, להעניש בעונשים קלים ואפילו מרוב ייאוש, נתנו עונשים כבדים כמו שבוע בלי טלוויזיה, מחשב או חברים וכלום לא עזר. הילד מסרב ללמוד. אנחנו מיואשים ולא יודעים כבר מה לעשות. חשוב לי לומר שבני מאוד חכם, הציונים מעל 80 אפילו שלמבחנים הוא לא מתכונן. לא חסר לו כלום וכל מה שהוא רוצה הוא מקבל. אומנם הוא מבטיח תמיד ש”שזו הפעם האחרונה” ומתחנן שנסלח לו, אבל אחרי שבוע כאילו כלום. איבדנו את האמון בו ואין לנו כוחות להילחם בו יותר. מה עושים?”.
לפני שניגשים ל”מה עושים?” – בודקים.
למה הילד לא רוצה ללמוד ולהכין שיעורים? חשוב לבדוק האם קיים קושי ספציפי בלימודים ובבית הספר. האם ישנם בעיות קשב וריכוז, דיסלקציה, קשיים חברתיים ועוד.
לא פעם, כשבוחנים מדוע הילד אומר שאין שיעורים והוא לא אוהב להכין אותם מעיד על קושי ומצוקה הנובעים מתוך תחושת לחץ, תחושת ביקורת, מתח, הרגשה של ציפיות גבוהות ותסכול מאי היכולת לעמוד בציפיות, מה שגורם לילד לוותר, לשקר ולהתחמק.
בגילאי בית הספר היסודי, בשונה מגיל ההתבגרות (חטיבה ותיכון), לא מדובר על התעצלות ועצלנות אלא על מאבקי כוחות ולחץ. ככל שהילד מרגיש שיש לחץ (הורי) סביב הלימודים, כך הוא בוחר להתחמק ולכן הוא גם עושה “רק” חלק מהשיעורים ולא את הכול. יותר מכך, כאשר הילדים מרגישים שכל התנהלות מולם מלווה בביקורת, הערות, חוסר אמון וכעס כך הילד מסרב ל”שתף פעולה”.
לתשומת לב – עונשים כמו שבוע בלי מחשב, טלוויזיה או חברים, הם בדיוק המצבים בהם הילדים לומדים “להעניש” בחזרה. האם הענישה הזו מלמדת את הילדים לאהוב להכין שיעורים או לקחת אחריות וללמוד? לא בטוח. העובדה היא שזה לא עובד…
רוב הסיכויים שהענישה הזו יוצרת תסכול גדול יותר, כעס ואנטי ולכן בעיה אינה נפתרת וההתנהגות חוזרת על עצמה.
נכון יותר ואפקטיבי להציב גבולות ולהגיע להסכמים משותפים, תוך הקפדה על עקביות לאורך זמן. האחריות על שיעורי הבית צריכה להיות (תמיד) של הילדים וחשוב שידעו שכמו שיש זכויות ו”כל דבר שהוא רוצה הוא מקבל” כך גם צריך לעמוד בחובות.
תפקיד ההורים הוא ללמד את הילד לאהוב ללמוד ולקחת אחריות על הלמודים ולא להיות המורה של הילד. ילדים חווים ואוהבים ללמוד ממקום של עידוד, שיתוף ומעורבות..
