נושא הדימוי והביטחון העצמי של הילד/ה מעסיק את רוב ההורים. לא פעם, הורים מתמודדים עם קושי כאשר לילד יש דימוי וביטחון עצמי גבוה שמוביל (לפעמים) לבעיות התנהגותיות ו/או חברתיות ומנגד קיים קושי רב להורים שחשים שלילד/ה יש דימוי וביטחון עצמי נמוך ובעקבותיו חלים גם כן, קשיים חברתיים, התנהגותיים ורגשיים.
ש. אם לילד בן 7 מספרת: “בני מאוד תחרותי ופרפקציוניסט. מאוד קשה לו להפסיד. הוא עולה לכיתה ב’ והתחרותיות רק הולכת וגוברת ומביאה אותו לשיאים של התפרצויות קשות והכל בגלל שהפסיד במשחק או אפילו כשלא קיבל מדבקה אלא מישהו אחר קיבל. בני היה בטיפול רגשי בעבר, זה אומנם עזר במעט אבל לא ממש תרם לחיזוק הביטחון העצמי שלו. כשהוא מרוצה מעצמו הוא שמח בלי גבולות וכשהוא לא מצליח הוא “מרוסק” ומתנהג בצורה קשה ביותר. הוא משתמש הרבה בביטויים כמו: “אני לא שווה” ו”אני אפס”. קיבלנו המלצה מפסיכולוגית לקנות לו “מתנה” קטנה בכל פעם מתגבר על כישלון אבל זה לא עבד לאורך זמן. מה עושים כדי לבנות לילד את הביטחון? יש לציין שחיזוקים הוא מקבל בלי סוף כולל דוגמאות שלא חייבים להצליח בכל, אך ללא הועיל”.
אכן, התמודדות לא פשוטה עבור ההורים, אולם הקושי העיקרי נמצא אצל הילד. לפרפקציוניסטיות יש מחיר כבד מאוד. לילדים כאלה ישנה חרדה תמידית והם עסוקים תמיד בשאלה “האם אני אצליח או לא אצליח”. קיימת על בסיס יומיומי תחושת תסכול וחוסר אונים, לחץ, מתח, פחד, חוסר יכולת להתמודד עם כישלון, תלות ומדידת התגובות של ההורים והסביבה. ילד פרפקציוניסט לומד “לחיות במרוץ” כלומר, או הכל או כלום. בעיניו – “אני שווה רק אם אני מצליח ומגשים ציפיות ואם לא אני כישלון ואני לא שווה”. לילדים כאלו אין אפור, יש רק שחור או לבן. ניתן לראות זאת היטב כאשר ילד (או מתבגר) מקבל במבחן ציון 98 ומרגיש כישלון מוחלט – עצוב.
מתי הדימוי והביטחון העצמי של ילד/ה נפגע?
- כאשר ילד גדל בתחושה שהציפיות ממנו גבוהות מידיי (הדגש על המילה “גבוהות” מפני שלכל ההורים יש ציפיות מהילדים).
- כאשר תגובת ההורים לאורך זמן היא ביקורתית (“רק עוד 2 נקודות ויכולת לקבל 100”). במצב שכזה אחד הילדים במשפחה יכול לצאת פרפקציוניסט והשני עלול להתנהל בדרך הפוכה לחלוטין- חוסר אכפתיות וויתור מהתמודדות ועשייה. בשני המצבים הילדים משלמים מחיר בדימוי ובביטחון העצמי.
באופן גורף, לא מומלץ לקנות מתנות ! זה מגביר את תחושת התסכול ומלמד (כעבור זמן לא רב) סחטנות ומניפולציות. הילד “לומד” לעשות “רק” בשביל המתנה ולא כי הוא צריך לעשות .
בנוסף לעידוד ולחיזוקים שההורים נותנים מומלץ תמיד לתת לילד להתמודד בעצמו עם הכישלון. חשוב, כהורים, להבין את הקושי והתסכול של הילד, לומר בהבנה “אני מבינה שקשה לך שלא הצלחת במשחק (או שלא קיבלת מדבקה), אני יודעת שאתה מאוכזב ואני בטוחה שתתגבר”. הכי חשוב- לא לרחם, לא להסביר הסברים ארוכים ומיגעים, לא להבטיח מתנות וכמובן לא לכעוס (זה הכאב של הילד).
המלצה: שווה לבדוק מהיכן הילד/ה למד/ה להיות פרפקציוניסט/ית – הם לא נולדים להיות כאלו אלא לומדים מתגובות ומהתנהלות ההורים. ביטחון עצמי אף פעם אינו יכול להשתלב עם פרפקציוניסטיות. כאשר ילד פרפקציוניסט נכשל או לא מצליח, הדימוי העצמי שלו נמוך ולוקח הרבה זמן להעלות את הדימוי העצמי בחזרה ולשקם (וגם זה זמני, עד הכישלון הבא).
הארה חשובה- כפי שציינה ש., ילדים רבים עוברים טיפולים רגשיים מסוגים שונים ומגוונים, אולם דימוי וביטחון עצמי רק ההורים יכולים ליצור ולהקנות לילדים.
איך?
בתגובות, בתחושת השייכות, בהתנהלות, בהתנהגות, בעידוד, באמון, בגבולות ובחוקים בבית בעקביות, באהבה ללא תנאי ובביטחון העצמי שיש להורים.
