לא פשוט להיות הורים. מצד אחד חשוב לגדל ילד עצמאי שיודע לעמוד על שלו ומנגד צריך שיהיו גבולות ברורים של מה אסור ומה מותר אבל, איך באמת עושים זאת מבלי להשתמש במילה “לא”?
כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים “לא” ודקה מאוחר יותר הגבתם ההפך? עד כמה אתם אומרים לילד “לא” ובאמת מתכוונים לכך? ויותר מזה- עד כמה אתם עומדים במילה שלכם ועד הסוף גם עם הכול נגמר בצרחות ובכי? תבדקו את עצמכם…
צ. אמא לילד בן 5 מספרת: “לילד אסור להגיד “לא”. אין דחיית סיפוקים. הכול הוא רוצה כאן ועכשיו. הוא יכול לעמוד ובמשך חצי שעה ולהגיד את אותו משפט, “אני רוצה לשחק בלגו”, “אני רוצה ללכת לחבר עכשיו” ועוד. כשאני אומרת לו “לא” הוא כאילו “לא שומע” וממשיך בשלו. ויותר גרוע כשאני מגיבה בסבלנות ואומרת: “תיכף”, “אחר-כך”, “כשאני אסיים” או בכלל כשאני נותנת הסבר הגיוני “למה לא” או “לא עכשיו”, הוא תמיד ממשיך ומסוגל להיכנס לשיגעון של בכי וצעקות. מה עושים?”
תחשבו רגע… מה אתם מרגישים כשאומרים לכם “לא”? איזה תסכול. כמה מייאש.
אצל הילדים זה אחרת, הם לא מוכנים להתייאש, הם פשוט יודעים לאילו מצבים הם יכולים להגיע (צעקות, בכי, אלימות, צרחות, שיעול, הקאות ועוד) רק כדי לא לקבל סירוב.
דחיית סיפוקים, הצבת גבולות והיכולת לקבל “לא” חשוב ללמד מגיל צעיר מאוד – מינקות. ככל שהילד גדל, תחושת התסכול וחוסר האונים שהוא חווה כאשר בקשותיו לא מתממשות גדלה והבכי הופל לבעיית התנהגות של ממש.
הכול מתחיל בינקות, תינוק קטן ששוכב במיטה לומד במהרה שהבכי יכול להביא באופן אוטומטי את אמא (או אבא) אליו ומכאן הדרך לקושי בדחיית סיפוקים קצרה מאוד.
התנהלות של ילדים שונה מזו שלנו, המבוגרים. תחשבו על זה, כשהילד מצייר, משחק להנאתו או צופה בקלטת אנו מתפנים לעיסוקינו וזה מובן מאליו. אבל כאשר הילד עושה דבר אסור, בוכה, מציק ומנדנד אנו בתגובה מתחילים לחנך: מסבירים, אומרים “תיכף”, “אחר-כך” ונותנים את מירב תשומת הלב כדי שיבין מה זה “לא” ושילמד את ההיגיון מאחורי ההסברים שלנו. זה לא עובד, להיפך זה רק יוצר מוטיבציה “להלחם” ולהמשיך לדרוש ולקבל “כאן ועכשיו”. התגובות שלנו, ההתנהלות וההתייחסות אל הילד הם שיקבעו וילמדו אותו לדחות סיפוקים ולקבל (גם אם לא בשמחה) את המילה “לא”.
איך אומרים “לא”?
בגיל הינקות מומלץ לגשת לתינוק לא רק כאשר הוא בוכה, אלא גם במצבים שהוא שליו, רגוע ונינוח. זה מלמד את התינוק שההתייחסות קיימת גם כש”הכול בסדר”. אנחנו כאן.
אצל ילדים, הלמידה קשה יותר ודורשת עקביות, נחרצות והרבה סבלנות.
שלב א’- לנסות ולבדוק עד כמה אנו רציניים ומתכוונים באמת למה שאנו אומרים או עושים. האם אנו אומרים “כשאסיים אבוא אליך” – זה באמת יקרה שנוותר ונגיע מיד כשיתחיל הבכי? עד כמה התשובה “לא” נחרצת, או שבשלב מסוים היא הופכת ל”כן”, “טוב” או “בסדר”?
שלב ב’ – מומלץ להודיע מראש מה יקרה אם הוא ימשיך ויבקש בפעם השנייה. אם הוא רוצה לשחק בלגו חשוב שידע מראש, שבמידה והוא יבקש שוב ושוב הוא לא ישחק היום, אלא רק מחר. המטרה היא ל”הוציא את הרווח” וההשפעה שיש לבכי ולבקשות החוזרות וללמד את תוצאות המעשה מראש.
המלצה: לא לענות לילדים תשובות כמו “תכף”, “אחר-כך” או “כשאני אסיים”. לא תמיד הם יודעים להעריך זמן כמונו. מומלץ לתת זמנים מוגדרים וברורים כמו “כשתוכנית הטלוויזיה תסתיים”. זה מוחשי ומאפשר יכולת להתמודד עם ההמתנה.
