חינוך ילדים בעבר הלא רחוק היה פשוט יותר, כל מה שהיה צריך הוא שאבא (או אמא) יסתכלו עלינו בעיניים פקוחות לרווחה ומייד הילדים היו מצייתים ויודעים בדיוק מה לעשות, כמה, מתי, איך ולמה. היום, חינוך ילדים השתנה לחלוטין, מספיק שהילדים יסתכלו עלינו, ההורים, במבט גדול ועיניים פקוחות ואז…אנחנו מיד מצייתים בלי לשאול מתי ,למה, איך וכמה.
איך קרה שבעבר מילה של הורה הייתה מילה, חינוך ילדים היה חינוך, סמכות הייתה סמכות הורית וכל אחד במשפחה היה יודע בדיוק מה מקומו, מהם תפקידיו וחובותיו ומה הדרישות והציפיות ממנו? איך קרה שהיום חינוך הילדים עבר, מבלי שנרגיש, מאיתנו ההורים לילדים?
מסתבר שחלו שינויים במבנה המשפחה וההורות וחינוך ילדים אינו יכול להיות כבעבר. למה?
בעבר, לא ניתן היה למצוא הרבה ספרים העוסקים בחינוך ילדים. חינוך ילדים וגידולם נעשה ע”פ אינסטינקטים ולפי דפוסי החינוך שקיבלו ההורים מהוריהם. רוב חינוך הילדים היה מוטל על האימהות, האב היה המפרנס ולא נהוג היה לשאול שאלות בעניין. אגב, שימו לב, אמרתי רוב – זה בוודאי לא היה כך אצל כולם.
היום, לאומת זאת, הספרייה והאינטרנט מלאים במידע ואינפורמציה על חינוך ילדים. מבלבל. מספרי הדרכה של מה לעשות עם הילד?, איך?, מה מותר?, מה אסור? ועד לתיאוריות שמסבירות ותומכות בגישות שונות ולא פעם אף סותרות האחת את השנייה. כך למשל, יש גישות חינוך ילדים הממליצות להורים להחזיק את הילדים על הידיים כמה שיותר על מנת להקנות להם ביטחון, חום, קרבה ואינטימיות וגישה אחרת בחינוך ילדים טוענת שזה יוצר תלות, חוסר ביטחון וקשיי הפרדות ונטישה. מה באמת נכון? מי צודק? למי להאמין? במיוחד כשמדובר בחינוך הילדים המצב הופך למסובך וההורים הופכים לחסרי ביטחון.
למעשה, שפע המידע והאינפורמציה יצרו אצל ההורים בלבול, ותחושה תמידית של חוסר סמכות וחוסר יכולת לקבוע האם פעלתי נכון או אולי נעשה לילד נזק.
גם הילדים עברו שינויים מרחיקי לכת. חינוך ילדים אינו “בשליטה” של ההורים בלבד. מגיל קטן (מאוד) ילדים נמצאים במסגרת ויש סביבם “מחנכים” נוספים כמו החברים, הגננת, המורה, מדריך החוג, המאמן האישי, פסיכולוג הילדים ובכלל הילדים חשופים לסביבה פעילה, לשפע של אינפורמציה ומידע וגם לדף זכויות הילד שמקנה להם הרבה כוח וסמכות לדרוש ולעמוד על שלהם.
חינוך ילדים מתחיל מהדילמה של: מה עושים כשילד מצהיר (והוא עוד לא בן שלוש) “מה תעשו לי?” כשהוא מסרב בתוקף להתייחס לבקשתנו ולא שוכח לשים את היד על המותן? מגיל צעיר ילדים יודעים ומודעים לאיסור להכות אותם. הם צודקים. מה שבעבר היה מותר, לגיטימי ו”חינוכי” (זוכרים, “חוסך שבטו שונא בנו”?) היום נחשב לא חוקי ואסור ע”פ חוק. מכאן, צריך להתאים את חינוך הילדים להורות של היום ולא לזו השייכת לעבר.
אם כן, זכויות זה דבר נהדר וחשוב, אבל חינוך ילדים צריך להיות מבוסס גם על חובות וגבולות. היכן עובר הגבול בין הרצון לחנך ילדים עצמאיים, בוגרים ובעלי ביטחון לבין שמירת הגבולות והסמכות שלנו ההורים?
אם הזכרנו שינויים בחינוך ילדים, פעמים רבות אנו בוחרים שלא לגדל את ילדינו כפי שגידלו אותנו אלא בדיוק ההפך (מוכר לכם?). כמה מכם מוצאים את עצמם מתנהגים בדיוק אותו הדבר או בקיצוניות הפוכה לחלוטין, מה שמוביל גם כן לקשיים בחינוך הילדים?
לפני שמדברים על סמכות הורית, אולי כדאי להבין מהו התפקיד ההורי בחינוך ילדים. ככל שהתפקיד ההורי יהיה ברור ומוגדר כך נוכל לחנך ילדים ולהיות הורים סמכותיים יותר.
התפקיד ההורי אינו פשוט כל-כך, למרות שהסביבה משדרת שלהיות הורים זה כיף, נהדר ומדהים, שוכחים לספר שזו אחריות ועבודה יומיומית קשה ומאתגרת. כבר אמרנו שחינוך ילדים זה “מקצוע” שצריך ללמוד אותו בבית הספר?
תפקיד ההורים בחינוך ילדים הוא להלביש אותם, ללמד אותם, לדאוג להם, לתת חום, אהבה, אוכל, ביגוד, חוגים, חברים, והכי חשוב להכין את הילדים לחיים !
מגיל 0 (אפס) התפקיד העיקרי והחשוב ביותר שלנו בחינוך ילדים, הוא ללמד אותם לחיות, להסתדר, לשרוד, לקבל החלטות, לבחור ולהבדיל בין טוב לרע. החיים “מחוץ לבית” מהרגע שהילד יוצא לעולם, רצופים בחינוך ודרישה לגבולות, חוקים, כללים ונהלים ותפקיד ההורים בחינוך ילדים הוא ללמד ולהכין אותם לחיים הלא פשוטים מחוץ לבית.
בשנים הראשונות (עד גיל 6 לערך), עבור הילדים, הבית הוא העולם. כלומר, חינוך הילדים וכל מה שקורה בבית ישפיע אוטומטית על הדרך שבה יתנהל הילד בגן ובבית הספר. לדוגמא: אם הבית תחרותי – העולם תחרותי, אם הבית לחוץ – העולם לחוץ וכדומה. הילדים עושים השלכה לכל מה שקורה בבית ומכאן ההשפעה הישירה על הדימוי והביטחון העצמי שלהם.
הורים רבים מבקשים רק דבר אחד – שהילדים יהיו מאושרים. בחינוך ילדים ההורים משתדלים ועושים הכול כדי שהילד יהיה מאושר. האם יש להורים באמת יכולת לגרום לילדים להיות מאושרים? לא בטוח. אין לנו שליטה על אושר של מישהו אחר רק על אושרנו שלנו. מה שגורם אושר לאחד, מעציב ומרגיז את האחר. ילדים יכולים ללמוד להיות מאושרים רק אם הם יראו אותנו ההורים מאושרים. דוגמא אישית לאושר.
לסיכום,
חינוך ילדים צריך להתאים את ההורות לילד ולא את הילד להורות,
חינוך ילדים צריך להתאים את ההורות לעתיד ולא להשוותה לעבר,
חינוך ילדים מצריך את היכולת להבין היכן ומהם הגבולות שלי (לפני שמציבים גבולות לילד),
חינוך ילדים צריך לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו וליישם אותם.
חינוך ילדים הוא היכולת להבדיל בין הורות לחברות (לילדים יש הרבה חברים, הם רק צריכים הורה שיגן, יתמוך, יגביל ויאסור כשצריך). חינוך ילדים הוא זה שבסופו של דבר זו שייתן להם את החוסן הנפשי, היציבות והביטחון שלהם הם זקוקים.
במילים אחרות, חינוך ילדים משמעותו סמכות הורית.
אגב, אם רק היה אפשר להחליף את המילה “משפחה” במילה “עבודה”, הכול היה נראה אחרת. היינו משקיעים יותר זמן, עובדים שעות נוספות, לומדים ועושים הכול כדי להצליח ולקבל “תוספת במשכורת”, כלומר, יחסים טובים יותר.
גם במשפחה, כמו בעבודה, צריך וחשוב ללמוד ולהשקיע והסמכות ההורית בחינוך ילדים היא שלנו.
